ביוגרפיה של Leonard Cohen

לאונרד כהן (Leonard Cohen) נולד ב-21 בספטמבר 1934, למשפחה יהודית במונטריאול בקנדה. הוא למד יצירה אנגלית באוניברסיטת מקגיל, ובמקביל החל לפרסם שירה. כהן היה משורר (Flowers for Hitler)  וסופר (Beautiful Losers) מוערך ומצליח שזכה במלגות ופרסים על יצירתו עוד לפני שהפך לזמר. תמלוגי השירה הספיקו לו כדי לטייל בעולם ולהתנסות בדברים שונים, והוא חי וכתב מספר שנים באי היווני הידרה (אליו שב בתקופות שונות בהמשך חייו). קריירת המוזיקה שלו התפתחה באיטיות לאחר שצבר נסיון בערבי הקראת שירה וידידתו הזמרת ג'ודי קולינס סייעה לו רבות. אלבומו הראשון Songs of Leonard Cohen יצא ב-1967, כשהוא כבר בן 34. האלבום נפתח עם "סוזן" (שנכתב על אשתו של פסל שהיה חברו של כהן) שהיה לשירו הידוע ביותר, אך לא זכה להצלחה בארה"ב. הקהל באירופה אהב מאוד את האלבום שנשאר בטבלת המצעדים בבריטניה במשך שנה, והתופעה הזו של כישלון בארה"ב לעומת אהדה גורפת ביבשת הישנה תמשיך ללוות את כהן לאורך הקריירה. הקול הייחודי של כהן הותאם היטב על ידי המפיק ג'ון סיימון לחומרים שכתב, ויצר תחושה שתוארה כספוגה במראות בעלי קצב איטי, המובילים הלך רוח של חיפוש בנתיב של גילויים מטרידים.

כהן המשיך לכתוב שירה ואף זכה בפרס היוקרתי ביותר למשוררים בקנדה, ועבר לגור בצ'לסי הוטל בניו יורק לתקופה שבה שכניו היו מפורסמים כמו ג'אניס ג'ופלין שעליה כתב את השיר הידוע על שם המלון. אלבומו השני Songs From A Room יצא ב-1969, והיה מלנכולי אף יותר מקודמו. האלבום לא זכה להצלחה מסחרית או ביקורתית, למרות שכלל את Bird On A Wire, שהפך לאחד מהשירים הידועים ברפרטואר הכהני. Songs of Love and Hate שיצא ב-1971 היה החזק והמרשים ביותר של כהן עד אז, עם מלים חודרות ולחנים מינימילסטיים שנתנו מקום הולם לשירה האפקטיבית והמעמיקה של לאונרד כהן בשירים מבריקים כמו Avalanche או אקפסרסיביים כמו Famous Blue Raincoat.

ב-1973 כהן הוציא את אלבום ההופעות Live Songs, וגם הגיע לישראל להופיע בפני חיילים ישראלים בסיני במלחמת יום כיפור, חוויה שהובילה לכתיבת השיר Lover Lover Lover והשפיעה גם על האלבום New Skin For The Old Ceremony שכלל את Who By Fire (שמבוסס על תפילת כל נדרי) ן-There is a War. באלבום זה כהן שינה מעט כיוון והפך למוזיקלי יותר- תוך שימוש במנדולינות, כינורות וכלי הקשה. ב-1977 יצא Death of a Ladies' Man, האלבום מעורר המחלוקת ביותר בקריירה של כהן ששנא את ההפקה של פיל ספקטור, הסאונד הדחוס שיצר ולא היה מעורב כלל בשלב העריכה והמיקסים. הוא מעולם לא השלים עם התוצאה, ומתייחס לאלבום כאל "ניסוי שכשל".

שנתיים לאחר מכן כהן חזר לסגנון המוכר עם recent songs, שהתבסס על צליל הכינורות והגיטרה האקוסטית האופייניים לו. הדימויים הדתיים והסקסואליים והזעם המחודד של כהן תובלו במעט הומור ונראה שכהן יוצא מהתקופה השחורה. שש שנים כמעט חלפו עד Various positions, האלבום הבא שכלל את Dance me to the end of love כפתיחה ואת "הללויה" שזכה לאלפי גרסאות כיסוי מאז, אבל הדיסק עצמו כמעט לא זכה להתייחסות וכהן שוב נעלם מהעין למשך כמה שנים.

ב-1988 הוא שב לזירה כמנצח בזכות האלבום I'm Your Man, אלבום שסימן את הקאמבק שלו עם צליל עשיר הפקתית שכלל קלידים מודרניים וכלי נשיפה והכיל המנונים כמו Everybody Knows ו-First We Take Manhattan (שביקר את רדיפת חברות התקליטים אחרי הצלחה מסחרית). The Future, אלבום שהוא מעין נבואת זעם קודרת על העתיד הקודר, יצא ב-1992. אחריו פרש כהן למנזר בקליפורניה שם הפך לנזיר זן והתבודד עד סוף המילניום.
ב-2001 הוציא כהן אלבום מלנכולי ומתוזמר מאוד בשם Ten New Songs, ושלוש שנים מאוחר יותר את Dear Heather שנכשל מסחרית.

ב-2008 הוכנס כהן להיכל התהילה של הרוקנ'רול, ויצא לראשונה לסיבוב הופעות לאחר היעדרות של יותר מ-15 שנה מהבמה, גם בגלל אילוץ כלכלי שנבע ממעילה של המנהלת הכספים שלו קלי לינץ' אותה אף תבע בבימ"ש, שם נקבע כי עליה לפצותו ביותר מ-9 מיליון דולר.
בספטמבר 2009 הופיע לאונרד כהן באצטדיון רמת גן בישראל לעיני 50 אלף צופים.