לא ברור מה היה אלן פרסונס, מהנדס הקול האגדי שעיצב את הסאונד של "אייבי רואד" של הביטלס ו"הצד האפל של הירח" של פינק פלויד, חושב לו היה נקלע להופעה של אלן פרסונס אמש בהיכל התרבות. למרות האקוסטיקה הטובה בדרך כלל בהופעות בהיכל בהן הייתי עד היום, דווקא מהנדס הצליל המהולל יצר סאונד נפוח מדי, עם דגש על התופים שהולבש עליהם מין אפקט ג'נסיסי חצי מתכתי חצי חלול שנתן לכל העסק גוון בומבסטי ומלאכותי. גם ההישענות הכבדה על סינתיסייזרים ותכנותים, יחד עם הרבה פירוטכניקה בתאורה, שנראו יותר כמו מחווה לנשף סיום באייטיז מאשר משהו מתוכנן בקפידה, לא הועילו לעמעום תחושת הפומפוזיות הכבדה.
זה היה ערב מוזר. מצד אחד היכל תרבות כמעט מלא באנשים חסרי הגדרה כוללת: רוסים בחולצות משונות, אנשים שנשארו עם הרבה קוקו ומעט שיער, שפמים מתוצרת האייטיז, משקפיים, הרבה מסגרות משקפיים, ומצד שני חבורה של צעירים שרקדו בבלקוני כאילו הם נמצאים בהופעה של מדונה. על הבמה לעומת זאת היה איש שהוא בעצם פרוייקט שהחליף כמעט את כל החברים שלו כמה פעמים ולרגעים נשמע כמו מחווה למודרן טוקינג יותר מאשר כמו האיש שאחראי לכמה מהאלבומים הגדולים בתולדות הפרוגרסיב רוק.
בחצי הראשון, הסתמי היו יותר מידי יצירות מתחום שירי הפופ-רוק הסכריניים שלו מדיסקים כמו On Air או Valid Path, אבל אחרי ההפסקה (שבמהלכה התגלה כי אחוז המעשנים באולם עמד על בערך 70 אחוז), המופע התרומם עם ביצוע מעולה ל- Turn of the friendly card, ועוד שורה של להיטים שנגמרה בביצוע המתבקש ל- Eye in the sky שהרים את כל היכל התרבות על הרגליים והדרן בדמות Old and Wise ששום אוסף בלדות אייטיז לעולם לא יהיה שלם בלעדיו. באותה נקודה בערך אתה מבין גם את הערב. זה לא ערב מוזר. אתה פשוט נמצא בתוך זכרון. קפסולת זמן. המופע של אלן פרסונס הוא חתיכת מפגן מוזיקלי. באיחור של שלושים שנה. |