זה כנראה לא הצעד הכי חכם בשביל אמן, להודות ששני האלבומים האחרונים שלו היו די קטסטרופה, אבל כשאמינם מוריד את התיק הזה מהגב שלו כבר ב "Talking 2 Myself" השיר השני והמעולה מתוך "Recovery", נורא קל לשכוח לו את הרגעים החלשים מ"אנקור" ("I was on drugs") ומ"רילפס" ("I was flushing 'em out ") ולהתחיל ליהנות מהאלבום הכי טוב שלו בשש השנים האחרונות.
למזלם של המעריצים הוא החליט לרדת די מהר מהרעיון של דיסק ההמשך ל"רילפס" ששכב אצלו גמור באולפן (קטעים ממנו שמענו במהדורה הדה לוקס המיותרת של הדיסק ההוא) וניגש לכתוב ולהקליט את אלבום ה"התאוששות" שלו מחדש, תוך כדי שהוא מוותר על שירותי ההפקה הקבועים של דר. דריי (שמסתפק רק בשיר אחד הפעם) ופונה לעזרתם של מפיקים קצת יותר טריים בשוק כמו Just Blaze ואלכס דה קיד הבריטי שעבד עם ריהאנה ועם הראפר הלוהט "בי.או.בי".
ההחלטה לעבוד עם פרטנרים אחרים אכן מעדכנת פלאים את ה"סאונד" הכל כך מזוהה של אמינם ("Cinderella Man"), אבל במקביל משרה על האלבום אווירה פופית ומסחרית רבה יותר מהרגיל, כמו שכבר שאפשר לשמוע בסינגל הראשון וההמנוני " Not Afraid". זו אגב אחת הפעמים הבודדות בקריירה שלו שהוא מוותר על שיר דחקה קצבי כספתח לאלבום.
שיא הדביקות מגיע כמובן ב "No Love", שיתוף הפעולההמפוקפק עם ליל' ויין בו הם מסמפלים את להיט היורוטראש הטחון של האדווי, שכצפוי עורר כבר את זעמם של כמה ממעריציו הגדולים ודי בצדק, אבל מעניינים קצת יותר הם דווקא הדואטים עם ריהאנה (בבלדת המצעדים היעילה "Love The Way You Lie") ועם פינק ("Won't Back Down") שמפתיעה בקול בלוזי עמוק על רקע ביט מעולה עמוס בדיסטורשנים.
קצת מצחיק שהאיש שקרע פעם זמרות פופ לגזרים בשירים שלו, בסוף סוגר אתם על דואטים באולפן. אבל אם לג'יי זי מותר אז בטח גם לאמינם. מה שפחות היה עדיף שעושה זו הטחינה הבלתי פוסקת של הטריק ה"דיידואי" שקיבלנו ממנו לראשונה בלהיט "Stan" ומופיע גם כאן בחמישה קטעים לפחות שמכילים סמפולים ענוגים בפזמון. התוצאה: שני שירים מצוינים ("Space Bound" ,"Going Through Change") ושניים פחות ("Twenty Five To Life", "You're Never Over") אבל זה כבר באמת תלוי באיך אתם אוהבים את האמינם שלכם.
על דבר אחד כן קשה להתווכח ב "Recovery" וזה שאמינם כבר הרבה זמן לא נשמע כל כך אנרגטי וחד כמו בדיסק הזה, כשהוא מציג יכולות טכניות מושחזות מתמיד ופלואו מדויק שמעט מאוד ראפרים עכשוויים יכולים להתחרות בו. נכון שלפעמים יש תחושה שהטקסטים האמיניים חוזרים על עצמם קצת יותר מדי (פה פנטזיית רצח, שם ירידות על סלבריטאים) ועדיין, יש באלבום האולפן השביעי שלו מספיק הברקות בשביל שיהיה אפשר להכריז שסלים שיידי אכן התאושש וחזר בגדול.
אמינם - "Recovery". הליקון
|