הסערה האחרונה הגיעה בזמן טוב. בדיוק באותו יום התחלתי להקשיב לאלבום החדש של שרלוט גינסבורג ואמנם לא מדובר באלבום סערה קלאסי, אבל הניתוק מהעולם בחוץ מאפשר לך להסתגר ולהקשיב ביתר תשומת לב ו- IRM הוא מין אלבום כזה מתוחכם, עם סגנונות משתנים ורבדים שמתחבאים עמוק עמוק ומכריחים אותך להאזנה קפדנית. 

IRM, האלבום השלישי בקריירה של גינסבורג, שמוכרת יותר כשחקנית, הוא אלבום של שינויים והתנגדויות. מצד אחד יש לך כאן את גינסבורג בגרסת הפאם פטאל הצרפתייה, ברגע שלאחר מכן היא ענוגה ושברירית, ומעל הכל מרחפת המציאות: גינסבורג החלה את העבודה על האלבום אחרי שתאונת סקי דחפה את המוח שלה בתוך הגולגולת – מצב שהיה אמור לגרום למותה או לשתק אותה, אבל היא איכשהו יצאה מזה בסדר אחרי ניתוח. פיזית, כלומר. נפשית היא עדיין בטוחה שהיא עומדת למות בכל רגע. התמהיל הזה יוצר אלבום לא אחיד שהדבר היחיד שמחזיק אותו יחד הוא תחושת הדחיפות שמשדרת גינסבורג. 

פתיחת האלבום מוקדשת לתהליך הרפואי שעברה גינסבורג בשנתיים האחרונות עם השיר Master Hand, כשמייד אחריו מגיע שיר הנושא שהוא בעצם פראפרזה מוזיקלית על החיים בין בדיקת MRI אחת לשנייה (מכאן גם לקוח שם האלבום), וכולל הקלטות אותנטיות של הבדיקות אותן היא עברה. מתחושת המוות המחניקה הזו היא עוברת בשיר הבא לריחוף צרפתי מעודן ומלטף. ב-Time of the Assassins זה כבר ניאו-פופ, משהו שנשמע כאילו אייר, שעבדו עם גינזבורג באלבומה הקודם, הלחינו אותו. מי שבאמת הלחין ועיבד כאן הפעם – בק -  תפר לה הפקה מוזיקלית שמתגמשת היטב מסביב לפרסונה של גינסבורג – פעם המקצבים מהודקים ורועמים, ופעם משוחררים, מגיחים-נעלמים מהתפאורה כמשקל נגד לדרמטיות של הזמרת. זה בולט במיוחד בשיר Trick Pony, לטעמי השיר הכי טוב באלבום, העמוס בהלמות תופים וגיטרות מנסרות, כשגינסבורג מגיבה בשירה פצועה, בהולה, כמעט נדחפת מלמטה מתחת לעיבוד הרוק – כל זה יחד יוצר אפקט של עוצמה מהדהדת. היא יורדת עוד קצת במדרגות הטירוף גם בקטע הבא, Greenwich Mean Time, שדוחף קצת יותר חזק ועם האפקט שמולבש על השירה והצרחות הלחשניות שמגיעות לקראת סופו מכניס אותך לאיזה חדר אפל במיוחד בנשמה השסועה של גינסבורג.

מה שמרשים בבשלות של גינסבורג הוא היכולת שלה לשלוט בקול ולהגיש את השירים במספר אופנים שונים, כך שזה נשמע קצת כמו אלבום של כמה זמרות שונות. לטעמי, היא הרבה יותר אפקטיבית בשירים הדוקרים, המחוספסים שיש בחלק השני של האלבום מאשר בשירי הנעימות האוורירית שפותחים אותו. בכולם היא עושה עבודה טובה, אבל חוסר האחידות בעריכת האלבום יוצר קצת תחושה של אוסף יותר מאשר של יצירה קוהרנטית – וזו בעצם נקודת התורפה היחידה שלו. כזמרת, לגינסבורג יש אישיות ייחודית שבאה לידי ביטוי בנכוחות האדירה שלה שמטלטלת אותך לא פעם במהלך ההקשבה לאלבום.