פרל ג'אם – (Backspacer (2009

האלבום האחרון של פרל ג'אם לא נמצא ברוב רשימות סיכום העשור שראיתי במקומות אחרים, אבל בעיני הוא לא רק אלבום אדיר אלא גם כזה שהחזיר אותי לתחושה שהייתה לי כששמעתי את TEN בפעם הראשונה – ממש כמו בשיר ג'רמי, הלסת צנחה לי ואני עדיין זוכר איך ישבתי על הרצפה אצל השכנה שאמרה "תקשיב, זה משהו חדש שקניתי" ואני חשבתי שהמוח שלי מתפרק. BACKSPACER, כמו כל שאר האלבומים שבחרתי נמצא כאן – כי הוא גרם לי להרגיש משהו, כי הוא אלבום שלא שוכחים, כי זה מה שאחרי כל כך הרבה שנים ואלבומים אני עדיין מחפש – את המוזיקה שתעשה התרגשות, שתזיז, שתנער, שתיכנס לוורידים. בפשטות, האלבום המושלם שיכולתי לקוות שפ"ג', כנראה הלהקה הכי טובה בעשור הזה, תהיה מסוגלת לעשות.

ניק קייב והבאד סידס– (Dig Lazarus, Dig!!! (2008

ניק קייב, בפרפראזה על בריג'יט בארדו, לא עושה אלבומים רעים. אבל כשהוא עושה אלבומים טובים באמת, הם מעולים ממש. כל שיר ב"לזארוס" הוא עולם בפני עצמו, וקייב שובה אותך כבר מהבית הראשון של שיר הפתיחה (לארי בנה קן בין ענפי הסתיו/ הוא עשה אותו מכלום חוץ מאשר תקוות גדולות ואוויר דליל). כל דמויות הקרקס של קייב נמצאות פה, והוא כותב אותן עם כל כך הרבה ניואנסים מחוכמים שהאלבום הזה מרגיש כמו מסע בלונה פארק נטוש, כשרק כוכבי הפריקשואו מסתובבים בשטח ומנסים לחצוב לעצמם עם הציפורניים קצת תקווה בחלקים הלא טובים של העיר. התפירה המבריקה של הלחנים באדיבות מיק הארווי והחבורה מכשפת אותך עם שילוב של בלוז, רוק, כינורות בארוקיים וחלילים, והאלבום הזה הולך משיא לשיא כשאין כאן אפילו שיר אחד שהוא פחות מנהדר. יחד עם NOCTURAMA המטלטל (2003) ו-NO MORE SHALL WE PART מרטיט הלב (2001) קייב מרכיב שלישיית אלבומים שכל אחד מהם מפאר את העשור הזה בפני עצמו.

ברוס ספרינגסטין – (Working on a Dream (2009

תראו, היה ברור שספרינגסטין יהיה ברשימה הזאת. ככל שעובר הזמן אני אוהב אותו יותר, והוא עושה כל מאמץ להצדיק את העניין ולהתעלות על הציפיות שלי. הדילמה הייתה רק איזה אלבום להכניס מתוך הארבעה המשובחים שהוא שחרר. יכול להיות שגם בגלל שזה האלבום שיצא אחרון, אני לא מצליח להשתחרר מהקסם של "עובד על חלום". שיר הפתיחה הוא נאמבר שבמובנים רבים מתקשר ל-BORN TO RUN: שיר אפי, המורכב מכמה תמות מוזיקליות שונות שרודפות זו את עקבה של זו, שבונה סיפור בחלקים ומפיל אותך על אחוריך מרוב עצמה שבוערת בו. קצת כמו בשחיית 100 מטר, ברוס מתחיל הכי גדול שהוא יכול ומשם ממשיך לטפס. אחרי OUTLAW PIT הוא מעיף עליך את LUCKY DAY ואז את שיר הנושא, משם לסיפור על מלכת הסופרמרקט שהוא מחפש בין מדפי החלומות – שירים שיוצרים עולם מתוק-מריר, מרחבי פעולה פראיים לאי סטריט באנד המופלאה שבנויים משדות של שמחה מהולה בכאב שהבוס טוען באנרגיות המחשמלות שלו (זה בנאדם בן 60?!) עד לשיר הבונוס "המתאבק" שהוא כתב לסרט עם מיקי רורק שמסיים את האלבום באקורד מזוקק ויפהפה. Working On a Dream הוא אלבום שמעורר צמרמורת של התרגשות בכל פעם שאני מכניס אותו למערכת, עוד לפני שלחצתי פליי.

בוב דילן – (Together Through Life (2009

בניגוד לשני קודמיו ברשימה, להוד דילניותו דווקא יש נטייה לעשות מדי פעם אלבומים מחורבנים, הזויים או בלתי ניתנים לעיכול. אבל אם נתעלם לרגע מאלבום שירי הכריסמס שהוא הוציא לאחרונה, בשנים האחרונות דילן סיפק לנו, לראשונה מאז שנות השבעים, רצף של ארבעה אלבומים טובים מאוד כשהשיא מגיע באלבום הזה, שילוב אדיר של בלוז, גרון ניחר שמזכיר את טום ווייטס ובעיקר תחושת חיות מפעמת. הכל כאן קצבי, בועט, אפילו קצת מבולגן. תחשבו על זה כמו אלבום שהוקלט בסאלון מהמערב הפרוע שהועבר למיסיסיפי וזה אולי יעזור לעכל את המשפט הבא – מוזר ככל שזה יישמע, דילן הוציא אלבום, סליחה על הביטוי, שמח. אופטימי כזה, שמאמין בכוחה של הרומנטיקה ובא עם סאונד של אנדרלמוסיה עולצת. כלומר, עדיין מדובר בצימרמן – יש פה גם בדיחות ציניות והומור יבש, ודילן, גם בגלגולו המאוחר כמספר סיפורים קצרים בקול סדוק, הוא עדיין הנשיא המכהן בראש היכל התהילה של הרוק - ובגדולתו.

ניל יאנג – (Chrome Dreams 2 (2007

לניל יאנג מאז ומעולם היה את הצד הפולקי-סונגרייטרי ואת הצד הרוקי-דיסטורשני ביצירה, ואת שניהם הוא עושה בשלמות מופלאה באמת. זה אומר שבלב שקט יכולתי להכניס כאן את PRAIRIE WIND המעודן שיצא שנתיים קודם, אבל איכשהו אני קצת, ממש טיפה, מעדיף את יאנג כשהוא לא רק מזמר בקול הזהב שלו אלא גם מתחרע על המיתרים. חלומות כרום 2, שנקרא כך מכיוון שהוא מעין המשך לאלבום גנוז של יאנג משנות ה-70, מאפשר לו ולבן קית' לצאת למסעות גיטרה חובקי עולם, שנשמעים מאולתרים ומהודקים בעת ובעונה אחת. האלבום המקורי לא יצא מעולם, אבל חלק מהשירים בו צצו באלבומים אחרים של יאנג – וכוללים קלאסיקות כמו Like a Hurricane, מה שיצר רף ציפיות מאתגר לדיסק הזה. ויאנג, רק תנו לו אתגר ומייד הוא משחרר את החיה הפנימית ומביא מאסטרפיס. בדיסק הכי רוקי שלו מאז FREEDOM  ו-RAGGED GLORY שיצאו בסוף שנות ה-80, יאנג מנפק פה טור דה פורס אימתני, כולל אחד השירים הכי גדולים שלו – ORDINARY PEOPLE, שמונה עשרה דקות של עבודת מיתרים מעוררת השתאות באדיבות קית' עם גיטרת מיתרי הפלדה שמשתלבת היטב בסיפור על האנשים הקטנים, אלה שרואים איך התאגידים חומסים להם את החלומות ומחפשים נחמה בבקבוק. SPIRIT ROAD ו-NO HIDDEN PATH הם שירי מסע מהז'אנר היאנגי המשובח, זה שגורם לך לרצות להעמיס את ניל וקרייזי הורס ולרכב בערבות הפתוחות עם הרוח החופשית הזאת, שכל כך נוכחת כאן. אלבום רוק דרכים מושחז, גם אם הדרך שלך היא ללא מוצא ומובילה לשומקום.

רד הוט צ'ילי פפרז – (Stadium Arcadium (2006

הייתה איזו רוח שנישבה בקרב מבקרים כשהאלבום הזה יצא, ותמציתה היה "הם מתמסחרים, יש כאן הרבה שירי פופ עם מילים מטופשות ותו לא. איך בכלל אפשר לעשות משהו טוב אחרי CALIFORNICATION". ובכן, על איבר המין מכוסה הגרב שלי. נכון, שפינוזה כנראה לא היה בחדר כשנכתבו שורות כמו "האמפ די באמפ", אבל הדיסק הזה מלא ברעננות מגניבה וגם אם סביר להניח שלא לזה קורט קוביין התכוון, הפפרז לא רק מריחים כמו רוח נעורים – הם מדיפים אותה למרחקים. מפיק העל ריק רובין רקח כאן יחד עם הפלפלאים אלבום כפול גדוש בכל טוב – השפעות פופ הזוי, fאנק, בלדות, תזמורי מיתרים בלתי אפשריים, ערימות של כלי נשיפה וחטיבת קצב מהגיהנום מוטחים אלה באלה ומתערבבים לשיגעון קוהרנטי אחד גדול. על כל העסק המשתולל הזה רוכב אנטוני קידיס, ספק מחזיק את העניינים בשליטה ספק דוחף אותם לכל הכיוונים בו זמנית, שנותן תצוגת הגשה של זמר אדיר. אלבום מרשים מוזיקלית, מופק לעילא שזורק לך בפנים 28 שירים חדורי אנרגיה והכי חשוב – כיף לשמוע אותו גם בפעם ה-50, רצוי בווליום מרוצץ גולגלות.

בק – (Sea Change (2002

נו נו, בק שמע שהפפרז עשו פה קצת מצב רוח טוב, והנה הוא בא לוודא שהעניין הזה לא יימשך ושלא נעז לעשות ככה שיגועים עוד פעם. "הימים האלה, אני בקושי עובר אותם/ אני אפילו לא מנסה/ זאת דרך חתחתים עם נוף חרב/ יש אורות רחוקים אבל מכאן הם מועטים/ והשמש לא זורחת אפילו ביום" – וזה רק בשיר הראשון. בחיים לא הייתם מנחשים שזה אלבום שנכתב בעקבות פרידה, אבל למרות הכל הוא לא לגמרי מעציב אותך. בק, שבאלבומים הקודמים שלו עשה מין ערבוביית דיסקו פסיכדליה מרתקת, ויתר כאן על השטיקים לטובת ההתמקדות בצליל של לילה חשוך וצלול, והמוזיקה כאן מציעה איזו נחמה עדינה, לא מתוך אופטימיות אלא מכיוון שיש תחושה של שותפות גורל בינינו – בק כאילו שר רק לך, חושף את עצמו ואת הכאבים שמשקפים כמו מראה כל ניואנס קודר שניסית להדחיק. בחור נחמד, בסך הכל. אופטימי כזה.

גולדפראפ – (Felt Mountain (2000

בואו ילדים, ונצא לטיול ביער עם המכשפה אליסון גולדפראפ. אולי תלכו לאיבוד בדרך, אולי חיות רעות יאכלו אתכם, ואולי תמצאו במקרה את המקום שבו החזיקו את אליסון שבויה במשך כל כך הרבה שנים. כבר מהפתיחה עם השריקות המצמררות והגיטרה שעונה להן, האלבום הזה מטיל עליך כישוף. הכל כל כך יפה, אבל גם עם כל כך הרבה אימה שמחכה מתחת. כמו פרק של טווין פיקס, אתה לא יכול להפסיק להקשיב אבל יודע שזה יעלה לך בלילות של סיוטים. פשוט, נקי, עדין – אליסון מחייכת אליך. רק עדיף שלא תנסה לפענח את הניצוץ הזה בעיניים שלה. הוא עלול להפנט אותך.

איימי מקדונלד – (This is the Life (2007

הדבר העיקרי שחושבים עליו כששומעים את אלבום הבכורה של הסקוטית הוא "אני לא מאמין שהיא בת 19". יש כאן את כל הדברים הטובים שיכולים להיות בדיסק ראשון של ילדה צעירה – רעננות, מקוריות, מחשבה בהירה – ושום דבר בוסרי או לא מלוטש. מקדונלד התחילה לנגן בגיל 12, והיא הגיעה להבשלה בדיוק בזמן. היא שמה יד בדיוק על הדופק של תופעות חברתיות (Footballer's Wife), משקפת היטב את החלומות שלה כגיטריסטית וכותבת שירים (שיר הנושא), ולוכדת את הניואנסים של סצינת המוזיקה בגלסטנבורי (Let's start a band). הכל כאן כל כך נכון, קצבי, מפותח, משוייף. סוזן וגה עם שפיץ משונן, שמתפרצת לאוויר באבחה קטלנית.

פיפינג טום - (2006) Peeping Tom

אחרי 6 שנים, הכובען המטורף העונה לשם מייק פאטון סוף סוף שחרר את האלבום הזה, שיתוף פעולה חד פעמי בינו לנורה ג'ונס, מאסיב אטאק, דן דה אוטומייטור (האיש שמאחורי הגורילאז, בין השאר) ואחרים, והגדיר (שוב) מחדש את המושג ז'אנר מוזיקלי.
פופ? רוק? היפהופ אלטרנטיבי? כל אלה יחד, ושום דבר מהם. זה בעיקר אלבום של פאטון, המאסטר של התכות הסגנון, שמערבב סינתיסייזרים עם באס מוכפל בריוורב בעודו שר בבאריטון הצלול שלו (Mojo) שורות שלועגות לתעשיית המוזיקה, לו עצמו, לבריטני ספירס. האיש יודע ליצור קונטרסט, תשאלו את ג'ונס האנינה שהוא נותן לה שורות כמו "האמת די כואבת, הלא כן יא בנזונה?" (Sucker). באופן כללי מדובר בעוד קרנבל פסיכוטי מבית היוצר של פאטון, אבל כזה שמבוסס על מוזיקה נגישה מאוד ומגרה לך את המוח גם בלי לחרוט עליו.

עשרה אלבומים מצויינים נוספים שכמעט נכנסו לרשימה ונחתכו על קו הגמר:

Rem – Accelerate – אלבום רוק גיטרות מלוכלך, דחוס, קנטרני של החבורה מג'ורג'יה. פשוט לא מסוגלים להוציא דיסק לא מוצלח.

Leonard Cohen – Live in London - אחרי עשור שרובו היה מייאש עבור מעריצי כהן עם אלבום אחד סביר בפתיחתו ואלבום נוסף דלוח באמצע, הוא פתאום הגיח לסיבוב הופעות בלתי צפוי שבו נתן את כולו לקהל ולמוזיקה מדי ערב. ההקלטה הצלולה כבדולח של אחד הערבים הבלתי נשכחים האלה, כולל כל השירים הכי גדולים, משחזרת בנאמנות את התחושה של "אנחנו לא ראויים לזה".

Radiohead – In Rainbows – לא רק דיסק שחולל מהפכה כש"נמכר" בחינם דרך אתר הלהקה וללא תיווך חברות תקליטים, גם אלבום משובח של להקה שהוציאה 4 דיסקים מרשימים בעשור האחרון.

Depeche Mode – Playing the Angel –דפש מוד הפכו עם השנים ללהקה עם גוונים מעט אפלים, והקדרות הזאת יושבת יופי באלבום העמוק הזה על שירים כמו Suffer Well או Pain that i'm Used to

Johnny Cash – American Recordings – סדרת אלבומים של האיש בשחור שיצאה לאורך העשור ומציגה את אחד מגדולי הזמרים כשהוא בשיאו. עם הקול מלא ההבעה שלו אי אפשר לטעות.

Dresden Dolls – No, Virginia – קברט מוזיקלי דרמטי, הזוי ומשוכלל. קצת כמו תאונת דרכים, אחרי שנחשפים לזה קשה להפסיק להסתכל.

Helicopter Girl – How to Steal the World – גברת הליקופטר, הלא היא ג'קי ג'ויס, ניחנה בקול עמוק ומלטף עם ארומה של כוכבת קולנוע משנות ה-40. הקול הזה שלה מחמם לך את הנשמה.

Grandaddy – The Sophtware Slump – אלבום אלטרנטיבי מחוכם, נוקב ונקי. פשוט ומבריק.

The Mars Volta – The Bedlam in Goliath – לא אלבום פשוט להאזנה, אבל חתיכת יציאה. ארט-רוק, מוות, סיאנס, עולמות הזויים מקבילים – אוונגרד אמיתי ומשובח.

Doves – Lost Souls – להקה שיצאה מסצינת הבריטפופ, אבל לא נשמעת כמו אואזיס או הסטון רוזס אלא מערבבת דימויים מדכאים עם נופי סאונד רדופים ופסיכדליים. האלבום הזה נשמע כמו משהו שנוצר בחדר שהגעת אליו אם השתדלת להגיע לגן עדן והלכת לאיבוד.

סיכום עשור ברוק- 20 הגדולים

סיכום עשור בפופ- 20 הגדולים

סיכום עשור במוזיקה השחורה- 20 הגדולים