רונה קינן- שירים ליואל: "שירים ליואל" של רונה קינן הוא אלבום אמיץ. קינן פורסת בפנינו את סיפור חייו של יואל (דמות המבוססת על דמותו של אביה עמוס קינן) מילדותו ועד ימיו האחרונים. זהו אלבום הספד אישי, חשוף, ומרגש המתאפיין בכנות ועומק טקסטואלי שהפך נדיר במוזיקה המקומית. מעבר לזה, מדובר פשוט במקבץ שירים יפהפה, כשהבולט ביניהם הוא "אתה מתעורר". רונה קינן  היא יוצרת שתמיד ידעה לייצר רגעי קסם בודדים, הפעם הכול התחבר לה ליצירה שלמה שנשארת איתך הרבה אחרי שיואל נעלם ביער האפור.

אביתר בנאי- לילה כיום יאיר: אביתר בנאי יכול לשיר את רשימת המכולת השבועית שלו וזה עדיין ישבור לך את הלב. יש בזה משהו כמעט לא הוגן. האיש, כמו שלאונרד כהן כתב בשירו "מגדל השירים", נולד עם מתנה בדמות קול מזהב. העניין אצל בנאי שלא תמיד השירים שלו מתרוממים לאותם גבהים נשגבים שהוא מבטא בקולו. "לילה כיום יאיר" שיצא השנה הוא בהחלט לא פסגת היצירה של בנאי, למרות כמה רגעים יפהפיים. בנאי הוא אמן בחיפש רוחני, שמשהו בהתפתחות המוזיקלית שלו נעצר. היום כבר ברור שהוא לא יוכל לשחזר את אותה ראשוניות פראית של אלבום הבכורה, והוא נוטה לעבר העדין, המרומז. זה עדיין יפה, אבל זה תמיד משאיר אותך בתחושה שמשהו עצור, מתחבא, מרוחק. מצד שני, גם אני וגם אתם יודעים שכל הביקורת הזו לא שווה כלום ומרגע שבנאי פותח את הפה ומתחיל לשיר את "אבא" או "מחיאות כפיים", ולא מותיר לך שום ברירה מלבד להקשיב ולתהות מה לעזאזל עושים עם כל היופי הזה. והעצב.

מרגלית צנעני- דווקא היום: "עץ ירוק מפלסטיק" הוא אחד השירים הכי יפים שנכתבו השנה בארץ. זה מסוג השירים שהמיינסטרים שלנו צריך לשאוף אליהם: קטנים, פשוטים וחכמים. חוץ מהשיר היפה הזה, אלבומה של מרגלית צנעני "דווקא היום" הוא אלבום של אמנית שיודעת מה היא רוצה. מרגול מזגזגת כאן בין בלדות קורעות למוזיקה שמיועדת בעיקר לאזור הרגליים, בלי להתפשר לרגע על איכות. אבל מעבר לכך, "דווקא היום" מציג את מרגול בשיאה: היא מדייקת בכל תו, בכל צליל, ומזכירה לנו שהזמרות הגדולות באמת לא צריכות לצעוק כדי להביע רגש, זה נמצא שם בקילומטראז', באבק הדרכים שמצטבר, ובעיקר בנשמה. 

עמיר לב- הכל כאן: עמיר לב ממשיך להישאר נאמן לאמת שלו, לקצב שלו ולתפיסת העולם הקודרת-מהורהרת שלו. "הכל כאן" הוא מצד אחד אלבום אישי שחוצב את מקומו בנשמה כפי שלב מיטיב לעשות במיומנות שמתפתחת מדיסק לדיסק, ומאידך הפריזמה שלו מתרחבת ונוגעת גם בדברים שברומו של האתוס האפרפר שבו אנחנו חיים. בין העיבודים המשובחים והגיטרות של ברי סחרוף (נוסע וחוזר) למציאות הקטנה של רחוב רוטשילד (מתרחק לאט) האלבום הזה מפאר את המדרגה העליונה של פנתיאון המוזיקה הישראלי.

רמי פורטיס- משולש: כבר כמה שנים שרמי פורטיס נהנה מפריחה מוזיקלית, ואחרי "חצי אוטומטי" המשובח מתחילת העשור ושיתוף הפעולה המחודש עם סחרוף ב"על המשמרת" מלפני 3 שנים, הגיעה בשנה שעברה ההוצאה המחודשת של "פלונטר", והופעות עם משינה וכנסיית השכל. השנה הפריחה הזו הגיעה לשיא עם "משולש", אלבום קונספט מהפכני ויוצא דופן שמורכב משני אלבומי רוק ועוד אופרה בת 17 דקות סביב דמותו האלמותית של חימושניגיגי. פורטיס, בפשטות, השתעשע באולפן ובגלל שהוא המגדלור של הרוק הישראלי, יצא לו דיסק שמרוחק שנות אור באיכותו ובנועזותו מכל מה שיצא כאן השנה.

אורי מרק- לא לדבר על מין: שמעתי הרבה על מרק הצעיר מכלמיני חברים ומקורבים שלו, עוד בטרם יצא האלבום. מה הם מבינים הילדים האלה, חשבתי לעצמי, בטח מתלהבים ממנו רק בגלל ההיכרות שמשחדת אותם. ואז הגיע האלבום, והפיל אותי על הישבן בפה פעור. מרק הוא כל מה שאמרו עליו, ויותר: כותב בחסד, גיטריסט מצויין, מלחין נפלא ובעיקר זמר אדיר שיודע להגיש בקול הדרמטי שלו את מילותיו מלאות האמירה. חוץ משיר הנושא שהפך ללהיט (גם ברדיו השפיעו מחמאות והשמעות על ראשו של מרק, ובצדק) יש בדיסק הזה פנינים כמו "את עושה לי רע" או "להתפתות", ובעיקר יש רושם שככה בדיוק צריך להישמע אלבום בכורה של אמן צעיר: קצת מיוסר, קצת מהורהר, קצת מלנכולי, קצת בועט ויפה עד שקשה להאמין שמדובר באיש בן 24. יש תקווה למוזיקה שלנו.

דודו טסה- בסוף מתרגלים להכל: השנה האחרונה הייתה השנה הכי טובה בקריירה של דודו טסה. אחרי הרבה שנים של חיפוש, נדמה כי טסה הגיע להשלמה ובגרות שכל כך היו חסרים באלבומים הקודמים שלו. התוצאה הייתה האלבום "בסוף מתרגלים להכל", שהציג את טסה בלי מסיכות, אמיתי, וכנה וגם כלל שניים מהשירים היותר מוצלחים של השנה האחרונה: "בסוף מתרגלים להכל" ו- "איזה יום". חוץ מזה יש לו גם תפקיד מרכזי בסרט עטור השבחים "לבנון", הוא כתב את שיר האודישנים של כוכב נולד, וג'וני גרינווד מרדיוהד ניגן איתו באלבום. נשמע לנו כמו הספק לא רע.

שלומי סרנגה- מונו: אלבומו הראשון של שלומי סרנגה הכולל שירים בעברית, השלים את המהפך שלו מזמר מועדונים יווני למרכז המיינסטרים הישראלי. נכון, "מונו" הוא לא אלבום גדול באמת, והפער בין הפוטנציאל הווקאלי של סרנגה לשירים שהוא בוחר לבצע נכנס לפעמים להגדרה של פשע מוזיקלי, אבל "מונו", אחרי הכל, הוא מוצר פופ ישראלי ראוי במיוחד כולל שיר הנושא והחידוש הבלתי נשכח ל"את תלכי בשדה". יותר מזה אנחנו לא צריכים. לפחות בשביל פעם ראשונה.  

ליבי רן- כיסים: כוכב נולד ייצר לנו לא מעט כוכבי פופ צעירים בשנים האחרונות, אבל עם כל הכבוד לסקעת, מעודה או לישראל בר און נראה שליבי הוא היחיד שבאמת מתנהג כמו הכוכבים האלה שדיסני מייצרים בסיטונות באמריקה. ג'ונאס בראדרס למשל. חוץ ממראה הנער המצודד/מיוסר שקנה את לב הקהל ב"כוכב" הוא הוציא השנה גם אלבום הבכורה "כיסים" שלא רק הוקלט ברובו הגדול באמריקה אלא גם נשמע כמו אמריקה: רוק גיטרות מלודי לא מתוחכם מדי שמתחבב בקלות על כל נערה מתבגרת, אבל גם על כל תחנת רדיו שאוהבת פזמונים קליטים והפקה משופשפת ומהוקצעת על כל תו ותו. הסינגל הראשון "תני לי אוויר" מככב עד עכשיו בכל מצעדי ההשמעות, אבל סביר להניח שהודות לבחירת שירים מוצלחת במיוחד, גם שבשנה הקרובה נשמע עוד כמה להיטים מתוכו. ואף מילה על עברי לידר. 

הקרטל- זימה: את האלבומים הישראלים שיצאו כאן השנה ונשמעו כמו משהו שאפשר להשוויץ בו גם בחו"ל אפשר לספור על כף יד אחת. אם מורידים מהרשימה את אלה של האמנים ששרים באנגלית (אסף אבידן, טרי פויזן וכדומה) נשארים כנראה רק עם אחד. "זימה" אלבום הבכורה של הקרטל הוא בדיוק מסוג האלבומים שכיף לשמוע בעיקר בזכות הפקה המוזיקלית מעולה שמפארת גם את השירים פחות מוצלחים ברשימה. גם ההסגנון של הלהקה הוא משהו שלא שומעים כאן הרבה: מיקס נאה בין רוק, פאנקי, פופ ואלקטרוניקה ידידותית לסביבה מתובלת בהמון כריזמה והומור. מי שגילה אותם רק לאחרונה בזכות הפרסומת של "סלקום" ("לשים לך דיסק"), הנה הזדמנות להכיר עוד כמה שירים שיעבירו לכם את החגים בסבבה.